עצים עתיקים
12/05/2025תחת כל עץ רענן
ברחבי ארץ ישראל מתנשאים עצים קשישים, גבוהים, עבי גזע ורחבי צמרת. גרזן לא הונף על ענפיהם ועיזים לא כרסמו את עליהם. לעיתים אלה עצים בודדים, כאלון התבור שליד צומת חנניה, בגבול שבין הגליל התחתון לגליל העליון, כאֵלָה המתנשאת במצפה אלות מעל בקעת כינרות, וכאֵלָה האטלנטית הענקית הצומחת מעל קברו של ר' טרפון בכדיתה שבמרומי הגליל.
לפי המסורת קבור כאן אותו טרפון שחגג עם ר' עקיבא את ליל הסדר בבני ברק ובית מדרשו היה בלוד. כיצד התגלגל לכאן? תמיהה היא. הסיבה שהמסורת זיהתה כאן את קברו היא המצבה. כשבעה מ' אורכה והיא יוצאת דופן בין המצבות הקדומות בארץ ישראל, וטרפון נודע בקומתו הגבוהה. ההקשר משכנע – הלא כן?
העצים הקשישים גדלים לעיתים בחורשות כגון גן לאומי חורשת טל שבצפון עמק החולה, שמורת טבע החולה , חורשת יעלה שבמזרח הגליל התחתון, חורשת ה- 40 שבכרמל, תל אלון שליד פרדס חנה או שמורת המסרק שבהרי יהודה. אֵלֶּה, כמו גם באֵלֶּה, הם עצים מקודשים לרוב (לא תמיד!) ולידם קבר שיח', נבי, מקאם, קדוש או צדיק כלשהו. אף כי לרוב לא ידוע מה פועלם ובזכות מה זכו בתוארם, קדושתם הואצלה לעצים ושמרה עליהם מכל פגע.
עץ מקודש כזה, קדום, גדול, ואף נוח לגישה, הוא אלון תבור הצומח ליד צומת חנניה, בגבול שבין הגליל התחתון לגליל העליון, בסמוך לקברו של אבא חלפתא, מי שהיה אחד מהתנאים, ולקבר בנו. אולם זכות קדושתו של עץ זה אינה עוזרת לו. ענפיו נשברים זה אחר זה – מחמת גילם וכובדם, ונותרים מהם גדמים בלבד.
לעיתים די במסורת או באגדה, גם ללא קבר, כדי לשמור על העצים. כך בחורשת ה- שבצפון הכרמל. גרסאות שונות למקור השם, אף כי מספרן אינו מגיע ל-40…
זוהי חורשה של עצי אלון מצוי, והם גדולים בהרבה מהאלונים שבסבכי החורש אשר בחלקיו האחרים של הכרמל. כאמור – איש לא נגע, איש לא פגע.
חורשת ה-40 שבכרמל
בצפון עמק החולה מצויה חורשה שנקראה בערבית סג'רת אל-עשרה. היא מוכרת כיום כחורשת טל. יוסף ברסלבסקי מספר על עשרה מחברי מוחמד שהגיעו לצפון עמק החולה. הם רצו לרדת מסוסיהם לנוח, אולם לא היה למה לקשור את הסוסים. "ויתקעו את מטותיהם באדמה ויקשרו אליהם את הסוסים. ויכו המטות שורשים ויעלו קורות וענפים ויהיו לעצים גדולים…"
"עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ"
עצים גדולים שצמחו על ראשי ההרים והגבעות שימשו כמקומות פולחן לעמי הארץ עוד לפני התנחלותם של בני ישראל היוצאים ממצרים. מסורת קדושתם של עצים אלה עברה מדור לדור ואף מדת לדת. במקומות אלה היו אתרי פולחן קדומים – גם למוסלמים ולעיתים גם לעולי רגל יהודים בימי הביניים. לפי המסורת התרחשו ליד אחדים מהם אירועים הראויים להנצחה – מהם אולי אמיתיים ומהם, וסביר שרובם, שהתרחשו בסיפורים ובאגדות בלבד.
בפסגתו של הר כביר, מעל לאֵלון מורה, ניצב קבר שיח' – שיח' בילאל. בילאל היה המואזין הראשון באסלאם. מעולם לא היה בארץ ישראל. עובדה זו לא מנעה מהמסורת לקבוע שזה אחד ממקומות קבורתו, אף כי הוא "קבור" גם במקומות אחרים…
אירוע מפורסם וחשוב התרחש בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא שליד חברון. אברהם בנה שם מזבח, ושם התבשר כי שרה אשתו תלד בן. המקום קודש כבר בעבר על ידי שלוש הדתות המונותאיסטיות, והעץ מצוין ברצפת הפסיפס שבמידבא. אולם מקומו המדויק של העץ השתנה במהלך הדורות, ואף שמו של העץ הוחלף – אלון באֵלָּה וב"אשל אברהם", כפי שהוא מוכר במסורת היהודית.
רבים מעולי הרגל במאה ה-19 תיארו אותו כעץ גדול ומרהיב, מהיפים בפלשתינה. ציירים אחדים הנציחו אותו בציוריהם.
בסוף המאה ה-19 החלה הידרדרות במצבו של העץ. ניכרו בו סימני תשישות. ענפים אחדים נתמכו בקורות, למנוע את שבירתם. אולם אלה לא עזרו. בביקורנו באתר, בראשית 1967, נראה העץ כמת, אך רק ב-1986 פורסמה "מודעת אבל" ב"כל העיר" הירושלמי: "העץ הקדוש ביותר במזרח התיכון מת…"
נראה כי באתר המקודש תמיד היו עצים, אך אלה התחלפו במהלך הדורות. "במרוץ השליחים" הזה כנראה החליפו לעיתים עצים בני מינים שונים זה את זה.
גם בית קברות כפרי עשוי להעניק הגנה לעצים הגדלים בו ובסביבתו. כך נשמרו בשמורת תל אלון (ח'רבת צ'רקס), בסמוך לקניון גן שמואל, כ-60 עצי אלון תבור בוגרים. ב-1860 התיישבו בסמוך גולים צ'רקסים שנמלטו מהשלטון הרוסי. הקדחת הפילה בהם חללים רבים, וקברו אותם על גבעה סמוכה. היא הייתה אז חלק מיער השרון, כפי שניתן לראות במפת ה-PEF. היער נכרת בימי מלחמת העולם הראשונה לפחמים, להנעת הקטרים ולאדנים למסילת ברזל. רק כ-80 עצים שצמחו סביב הקברים ניצלו (כ-20 מהם נקטלו, בטעות, על ידי קוטלי עשבים). זהו ללא ספק השריד הגדול והמרשים ביותר שמעיד כיצד נראה יער השרון.
סיפורי בדים
בדים הם ענפיו העבים של עץ.
סיפורי בדים הם מעשיות שנוצרו וטופחו במסורת ובדמיון.
וכמובן – בדים הם אריגים שמהם תופרים בגדים ומצעים.
בעץ זה, שצויר בתל דן בסוף המאה הקודמת, מתממשות שלוש המשמעויות האלה. זה היה אלון מפואר. היה ואיננו עוד. מטיילים השתמשו בחלל שנפער בגזעו להבעיר אש, לחמם קפה, להימנע מהרוח. הם הצליחו… העץ כולו נשרף (ב-1957). הוא החל להתאושש, אבל שנתיים אחר כך נכנע סופית לדחפורים של צה"ל, שהתבצר אז בתל.
בסמוך לאלון זה צמחה אלה אטלנטית גדולה. אף היא עלתה באש "באותה שיטה", ב-1965. מסתבר שבמהלך המאה ה-20 פג תוקפה של הקדושה…
זה מה שנותר מהאלה האטלנטית הענקית שהייתה בתל דן, לאחר שרפתה. ותודה למטיילים… בינתיים גם "מצבת זיכרון" זו התמוטטה.
ג'ון מיור, "אבי" הפארקים הלאומיים בארצות הברית, התריע כבר במאה ה-19: "האמריקאים אוהבים את הפארקים שלהם עד מוות". זה נכון גם בישראל.
עץ האלון שבשמורת הטבע תל דן היה מקודש לתושבי האזור. מעידים על כך קרעי הבדים התלויים עליו. זה היה מנהג מקובל, ולא רק בארץ, לתלות קרעים של בגדי חולים ומצעיהם על עץ מקודש. כמוהם כתחליף למשאלות הכתובות בפתקים המונחים בכותל – לבריאות, לאריכות ימים, לזכייה בפיס… זאב וילנאי סיפר כי גם עץ האלון המרכזי שבחורשת ה-40 היה מכוסה סמרטוטים צבעוניים. כיום מרבים להשתמש בתחליפים. על העץ שליד קבר האר"י שבצפת, ולא רק עליו, יריעות הבד הוחלפו בשקיות ניילון. כך למשל גם מול סלע אפרודיטה שבקפריסין. אלה גם אלה עוזרים במידה זהה… ויש גם משאלות אחרות מעצים מקודשים. בעמוקה, שבגליל העליון, נמצא קברו של ר' יונתן בן עוזיאל, המוכר כ"מזווג הזיווגים". אין כאן עץ קשיש או גבה קומה, אך מתקיים כאן המנהג של תליית פריטי לבוש על העצים המוליכים לקבר. המשאלה כאן היא לנישואין ולצאצאים. יש גם מי שארגן הסעות מיוחדות לרווקות…
ויש גם התולים מצעים על העץ המקודש. הנוסעים בכביש עכו-צפת (85) יוכלו להבחין בטווח כ-200 מ' משולי הכביש, לא הרחק ממג'דל כרום, בשיח' סריס, בסדינים ומצעים אחרים תלויים על העצים.
עצים קשישים ומקודשים
לחורשות הקדושות היה גם ייעוד נוסף. לאחר שאדם נדר נֶֶדֶר – הוא בא להתירו, יחד עם קרוביו, באחד מהאתרים האלה. חורשת ה-40 הייתה מרכז כזה. באחד מסיוריי בכרמל ראיתי שני טנדרים עמוסים דרוזים, וביניהם דחוסים שפע סירים וקדרות. הנשים לבשו בגדי ברוקד צבעוניים, והגברים היו בחליפות מהודרת. הם חיפשו את חורשת ה- 40. לא ידעו בדיוק היכן היא. לשאלתי מה השמחה? , נעניתי: "זה לכבוד ילד שנולד בשמחה". לדברי סאלמן אבו-רוכן, בן עוספייה, המנהג קיים גם היום.
מה גילם של העצים הגדולים והקשישים הפזורים ברחבי הארץ? הכפריים נוטים להשיב: "מזמן אל-קדים; מזמן אל-רומאן", דהיינו – מימי קדם, מזמן הרומאים. סביר כי רוב החורשות האלה אכן נושאות בין צמרות עציהן מסורת קדומה; קדומה אף לימי הרומאים. אולם בבדיקות מדעיות נמצא כי גילם המרבי של העצים הקשישים, שהם לרוב אלון או אלה, אינו עולה לרוב על 600-400 שנים. העצים מתו במהלך הדורות, אך האתר שבו הם גדלים היה ונשאר מקודש. כך מקודשים גם העצים הצומחים באתר.
באותן שיטות מדעיות נמצאו גם עצים ותיקים יותר. כאלה הם שמונת הזיתים המרשימים הגדלים בחצרה של כנסיית גת שמנים שבירושלים – אחד מהמקומות הקדושים ביותר בעולם הנוצרי. לפי הברית החדשה, ישו התפלל כאן בלילה שלפני צליבתו. לפי מחקר שבוצע בשנים 2009–2011, התברר כי גזעיהם של שלושה מהזיתים האלה כבני 900 שנה. שורשיהם קדומים אף יותר. יתר על כן, נמצא כי כל העצים זהים גנטית, דהיינו כולם צאצאיו של עץ אחד. הסברה היא כי הם ניטעו בימי הצלבנים, עם חידוש הכנסייה שבאתר.
ישו נצלב כשעטרת קוצים על ראשו. אך איזהו הצמח שזכה לכבוד זה? בכנסיית המנזר "יוחנן במדבר" שבאבן ספיר, 14 הצלבים המסמלים את התחנות בדרך הייסורים, עטורים ענפי עוזרר. עץ זה אכן גדל באזור ירושלים. לעומת זאת, עץ השיזף, ששמו המדעי הוא Ziziphus spina-Christi, שפירושו קוצי המשיח, אינו גדל כלל בסביבות ירושלים. יש על כן להוציאו, חרף שמו, מרשימת המועמדים לעטרת. גם לו יש ייצוג בין העצים המקודשים בארץ.
בשולי רמת יבנאל (סירין) מצויה חורשה קטנה, 11.5 דונם שטחה, ובה שמונה עצי שיזף גדולים ומרשימים. פרט לשיזף המפורסם שליד עיר אובות, הם הגדולים בעצי השיזף בארץ. הועלתה הצעה כי כאן ישבה יעל אשת חבר הקיני, ומכאן השם העברי "שמורת יעלה". על פי ההצעה, כאן התרחשה הסצנה עם סיסרא: "מַיִם שָׁאַל חָלָב נָתָנָה בְּסֵפֶל אַדִּירִים הִקְרִיבָה חֶמְאָה"… מחשבה זו אינה מקובלת עוד כיום, אך השם נותר בעינו.
החורשה נקראה בערבית שג'רת אל-כלב, לזכר כלבו של דחי, שהיה מצביא דגול וממקורביו של מוחמד. הוא נהרג בקרב עם הנוצרים ליד מעיין חרוד (עין ג'לוד), וכלבו גרר את גווייתו אל פסגת גבעת המורה, שם גם נמצא קברו – נבי דחי. וכיצד כלב זה קשור לחורשה? תיק"ו.
רוב העצים המקודשים ברחבי הארץ הם עצי אלון או אלה, אך ביניהם גם עצים אחרים – חרוב כמו בשיח' בילאל, או לבנה רפואי שצמח בפתח של מערת ר' לוי בן סיסי בשולי סאסא, אורנים כבשמורת המסרק, ולעיתים שקמה.
בלב נתניה (ברחוב מינץ) ניצב עץ שקמה מהגדולים בעצי הארץ, ואולי הגדול שבהם. האגדה מספרת שמתחת לעץ זה נקברה אום ח'אלד – אימו של המצביא ח'אלד, ממפקדי המוסלמים שכבשו את הארץ, ועל שמו נקרא הכפר הקטן שהיה במקום. צילו של העץ שימש למנוחה לכפריים ולעוברי אורח.
פלמ"ח וגולני
בשמורת המסרק יש חורשה של עצי אורן מקודשים. אלה הם אורנים טבעיים, שלא ניטעו ביד אדם. "בלוריתם" נישאה מעל קו הרקיע והתבלטה למרחקים. לוחמי הפלמ"ח, במלחמת העצמאות, דימו אותם לשיני מסרק, והשם העממי הזה הפך לרשמי. ספק אם "ממציא" השם ידע כי בין העצים האלה מסתתר קבר. אחת מהמסורות גורסת כי זהו קברו של אחמד אל-עג'מי – הספר הפרסי של מוחמד…
כיום מראה השמורה שונה לחלוטין. העצים הזדקנו, ואם לא די בבלייתם הטבעית
שרפה שאירעה ב-2001 הנחיתה מכת מוות על רוב האורנים הקשישים.
מפקד הפלמ"ח בימי מלחמת השחרור היה יגאל אלון. הוא היה יליד כפר תבור (מסחה). השכנים (הזְבֵּחים) התנכלו לגידוליהם וגנבו מכל הבא ליד. כשיגאל הגיע למצוות שלח אותו אביו לשמור על הדורה שבחלקת הבלוט (אלון), כחניכתו כבוגר. לימים, כשאלופי צה"ל הושבעו, בן גוריון הורה להם להחליף את שמותיהם הלועזיים לשמות עבריים, ויגאל פייקוביץ', שזכר את "מבחן הבגרות" שלו, החליף ליגאל אלון.
אלון זה נמצא בחצר של בית הספר החקלאי כדורי, ולא בצומת בית קשת כפי שרבים גורסים.
מאלון – העץ ומפקד הפלמ"ח, לעץ של גולני. רבים סבורים, ואף מספרים, כי העץ שעל תג השרוול של חיילי החטיבה הוא העץ שבשמורת מצפה אלות המתנשא מעל לבקעת כינרות. היה היו שם שני עצי אלה אטלנטית. אחד מהם נשרף. רק אחד נותר.
ב-2011 "אימצה" המועצה המקומית ביבנאל עץ הגדל בצפונה של רמת יבנאל, ובתחום שיפוטה, והכריזה עליו כעץ של גולני. בימי מלחמת השחרור מטה חטיבת גולני ישב ביבנאל, ומכאן הנטייה לחפש את העץ בסביבתה.
ב-1979 ריאיינתי את נחום גולן, אחד ממפקדיה הראשונים של חטיבת גולני. הוא לא ידע ואף לא שמע לא על האלון הזה ואף לא על האלה ממצפה אלות. הוא סיפר כי בטרם ירדה החטיבה למבצע חורב בנגב ובצפון סיני, הם בחרו בעץ זית, המאפיין את מרחבי הגליל שמהם גויסו חיילי החטיבה.
כך צומחים אגדות וסיפורי בדים גם בימינו…
אולי יעניין אותך גם
גני שמורה קשורים