ממשיכים, למרות הכל: הדייגים הספורטיביים שיוצאים לים גם במלחמה
משיבושי GPS ועד הפחד מיירוטים: אורי בינסטד, העוסק בדיג ספורטיבי, מספר על האתגרים שהמלחמה מציבה בפני הענף. אבל לדבריו, בסופו של דבר, "הדיג זה תרפיה. אני מכיר הרבה אנשים עם פוסט טראומה שמצאו מזור בדיג ספורטיבי"
"בים, שומעים את פיצוצי היירוטים חזק מאוד כי אין מה שיסנן את הקול", מספר אורי בינסטד, העוסק בדיג ספורטיבי. הוא מספר כי למרות הכל, הוא ממשיך לצאת לים ולדוג – בעיקר באזור נתניה, הנחשב בטוח יחסית, וגם באזור חדרה וחיפה. "בתחילת המלחמה, היה חשש לצאת לים. אשתי היתה כמובן בלחץ, אבל החיים צריכים להימשך. מה שכן, אנשים רבים דגו פחות בעיקר בגלל שיבושי ה-GPS. חצי מהזמן, אין לך קליטה. אז במאי-יוני, שזו העונה של הטונה, גם פחות אנשים יצאו לים וגם רבים מבין מי שיצאו – לא מצאו את הדגים".
דיג ספורטיבי: התשוקה לאתגרים ולסביבה הימית
מה כל כך מלהיב בדיג ספורטיבי, עד שאפילו בזמן המלחמה אתה ממשיך לעשות זאת? "הסביבה הימית משתנה כל הזמן. אתה בעצם מגיע אל הטבע הפראי, יש ימים שאתה לא מאמין למה שאתה רואה – מבחינת סוגי דגים, כמויות הדגים, כרישים, פלמידות. באחד הסרטונים שצילמתי בזמן צלילה חופשית בלי רובה נתקלתי בלהקה של פלמודים ענקיים, זאת היתה חוויה עוצמתית במיוחד:
הדיג עצמו מאוד מורכב. אתה כל הזמן צריך לקבל החלטות חדשות, וכל החלטה שתקבל משפיעה באופן אחר. זה מתחיל מהציוד עצמו, וממשיך באסטרטגיה. אתה אומר לעצמך: אני ארד בנקודה הזו, ואם אני חושב שהדגים יהיו בכיוון ההוא, אז אתכנן את הירידה שלי כך שאשכב (על הקרקעית) בכיוון מסוים. ואז, פתאום אתה רואה את הדג! אם הוא נמצא במקום שחשבת, אז מעולה – צדקת בתוכנית שלך. אבל לפעמים הדג יכול להגיע ממקום אחר, ואז אתה צריך להסתובב בצורה כזו שלא תבריח אותו. אתה יכול גם להתעלם ממנו, לתכנן מחדש – ולרדת שוב. יש חשיבה אסטרטגית. יש את אתגר החיפוש, את אתגר ההתקרבות אליהם, את אתגר המארבים. הכל זה אתגר".
לכבד את הדגים בים ומחוצה לו
אוקיי, חזרת מהים עם שלל. מה עכשיו? "קודם כל, בצלילה אנחנו דגים רק את הדגים שאנחנו מתכוונים לאכול. ותמיד משתדלים לאכול הכל, עד החתיכה האחרונה, ולא לזרוק שום דבר. בדרך כלל עושים מזה חגיגה, כי זה לא הדגים שקונים בסופר. אלה הדגים הכי איכותיים – אורגניים, דגי חופש, שאכלו רק דגים אחרים ומה שהם אמורים לאכול בטבע. לכן זה הבשר הכי איכותי שיש בים. אחרי שמגיעים עם הדגים, יש את ההכנות ואת הבישולים – בין אם מדובר בארוחות משפחתיות או ארוחות של חברים, שבהן אנחנו יושבים ביחד וחוגגים. אלה ארוחות שחבל על הזמן!".
ואיך אתה מרגיש לגבי דיג מתחת לגודל המינימלי ושלל יתר? "מן הסתם, אני לא אוהב את זה. אני חושב שזה לא צריך לקרות. כשנכנסו למשל התקנות על הדיג של צוללי מיכלים, זה מאוד עזר לעידוד של הלוקוסים. בשנים האחרונות, ממה שאנחנו רואים, יש עלייה מאוד גדולה בכמויות של הלוקוסים.
יוצאים פחות לים
אין ספק כי המלחמה השפיעה במידה ניכרת על ענף הדיג הספורטיבי בישראל, במיוחד בצפון ובדרום הארץ, אך לא רק. כמובן, אורי לא מדבר רק על ה-7 באוקטובר, תאריך שגם בו כמה מחבריו היו בים, אלא בעיקר על המצב המתמשך, שמציב בפני הענף אתגרים רבים.
כך למשל, הוא מציין כי עוד לפני המלחמה, "נהריה צפונה ואשדוד דרומה הוכרזו בעל כורחנו כשמורות טבע. היתה מגבלה משמעותית. לנו מאוד קשה עם העניין של לסגור שמורות ימיות ואיסורים עונתיים. נעשה משהו שהוא לא מידתי. אנחנו רואים התאוששות גם בלי זה, וצריך להיות מידתיים. אחד הדייגים המקצועיים אמר לי שפעם, הדגה מול ישראל היתה שופעת ובעזה היה חלש. היו יוצאים מיפו – ומהר ממלאים רשת. ברגע שסגרנו את השפד"ן הדגה התדלדלה. הפסקנו להזרים שפכים והמצב התדרדר. לעומת זאת, בעזה המשיכו להזרים שפכים לים וכך הגיעו לשם יותר דגים".
דווקא בגלל המצב: "חגיגה של פלמידות"
"המלחמה יצרה כעת מצב שבו פחות אנשים יוצאים לדוג – בין אם בגלל שירות מילואים ובין אם בגלל החשש מיירוטים", הוא אומר, ומציין כי בשל המלחמה, לא היתה פעילות דיג משמעותית בחופי רצועת עזה, מה ש"הציף" את הים הישראלי בדגים ממינים שונים. "מבחינת דיג הפלמידות, זו היתה אחת השנים הכי חזקות שהיו לנו. זה דומה למה שהיה ב-2014, ב'צוק איתן'. ממש חגיגה של פלמידות. הרי בעזה הם דגים כל השנה ללא הגבלות, וברגע שהדיג נעצר – זה משפיע".
אך מה שאורי מכנה "חגיגה של פלמידות" הוא טיפה בים האתגרים של הדיג הספורטיבי. לדבריו, המלחמה הביאה איתה קשיים שונים, כולל לא מעט אזורים שהוכרזו שטח צבאי סגור. בנוסף, שיבושי ה-GPS מקשים מאוד על איתור של מקומות דיג.
איך זה קורה בפועל, כשאתה ממש בים? "יש את נקודות הדיג, אבל אי אפשר להגיע אליהן כי אין GPS או שקורה שאתה יוצא עם קיאק וקליטת GPS, עולה באמצע הים ופתאום אין יותר קליטה. פתאום אתה גם יכול 'למצוא את עצמך' בביירות. אתה על עיוור". לדבריו, אחד הפתרונות הוא שימוש ב-Fish Finder, שהוא סונאר שיודע לזהות את הטופוגרפיה והאזור בים, ולעתים מסייע להתמצא. עם זאת, כלי כזה אינו מצוי על קיאקים.
האתגר: לאתר את הנקודה שבה אתה אוהב לצלול
יש לך דוגמה למקרה שבו השיבושים פגעו בפעילות שלך? "באחת הפעמים הגעתי לחיפה עם קיאק. אני חותר וחותר, ופתאום אין יותר GPS. אתה מנסה לאתר את הנקודה שבה אתה אוהב לצלול – ולא מצליח. זו בעיה. הבעיה קשה גם לדייגי חכות שרוצים לדוג בספינות – הם דגים על עיוור. הדיג מוגבל ממש רק למקומות קרובים לחוף. אתה לא יכול להגיע לעומק".
אורי נותן דוגמה נוספת, של קושי אמיתי שהתעורר בעונת החורף: איתור של להקות אינטיאס הנמצאות בעומק. "אתה פשוט לא יכול לעשות את זה כי לא תמצא את הנקודה שבה הם מתקבצים, וזה משהו שמאוד הגביל את הדיג השנה".
ובכל זאת, אתה ממשיך לצאת לים. למה בעצם? "זה השיגעון שלי. הדיג זה תרפיה. אני מכיר הרבה אנשים עם פוסט טראומה שמצאו מזור בדיג ספורטיבי. וחוץ מזה, התפיסה עצמה מוסיפה אלמנט של ריגוש ואתגר. העניין של ללכת לחפש, למצוא איפה נמצאים הדגים. וגם כשאתה כבר מוצא אותם, אתה צריך לדעת להתקרב אליהם ולגרום להם להתקרב אליך. זה אתגר שנותן הרבה סיפוק והרבה ריגוש. יש אנשים שזה מה שסידר להם את הנפש".
אורי מספר כי בתקופה זו, ישנם חיילים רבים שיצאו מעזה ופונים לעשות קורסים בצלילה חופשית. "אתה יוצא למקום של חופש, לים. אין לך טלפון, אין לך את כל הרעשים של החיים. אתה הולך לממד אחר, שבו זה אתה והים והדגים. קשה מאוד לצלול ולחשוב על דברים אחרים. ברגע שאתה נמצא שם, אתה מנקה את הראש, זה עוזר באמת. הים עוזר גם לפתח מחשבות".
הירשמו למגזין הימי שלנו, "בויה", וקבלו עדכונים מהים לאימייל שלכם:
