חוף הבונים

לאורך מרבית אורכו של החוף גלי-הים פוגשים חופים חוליים, שטוחים. הגלים שוטפים אותם מפעם לפעם ומותירים בעקבותיהם גלי-חול קטנים כעדות – היינו כאן.

חול בחוף הבונים, צילום: עוזי פז

בעבר דיונות חול השתרעו בעורפם של רבים מחופים אלה. רובן נעלמו כבר מזמן מתחת לבתים ולכבישים בערים, בכפרים ובישובים אחרים: אשדוד, ראשון לציון, בת-ים, חולון, תל-אביב, קריית מוצקין.

גלים בחוף הבונים, צילום: עוזי פז

ויש חופים שמתלול, לעיתים גבוה למדי, מתנשא מעליהם. גלים עזים מגיעים עד למרגלותיו, וסערות-החורף מסתערות ומכרסמות את בסיסו. שומטות, פשוטו כמשמעו, את הקרקע מתחת לרגליו. והמצוק קורס, ונסוג אט אט לאחור. שאלו את בעלי בתי-המלון בנתניה… בנסיגתו המצוק מותיר אחריו מפולות סלעים.

סלעים בחוף הבונים, צילום: עוזי פז

זה אחד מהם. גלי  הים והרוחות החליקו את פניו, פיסלו וגילפו אותו. כיום איננו עוד. הוא נעכל מזמן ונשחק על ידי הגלים, הרוחות והמלח.

ויש חופים בהם גלי הים מתנפצים במישרין על סלעי הכורכר, ללא התיווך המרפד של החול. קו החוף מתפתל בהם ולאורכו מפרצים, לשונות-יבשה ושרטונות. כך בין ראש הנקרה לאכזיב…

שמורת חוף ראש-הנקרה, צילום: עוזי פז

כך גם, עם קו חוף מתפתל אף יותר, בשמורת הבונים.

כך נראה חופה של שמורת הבונים מבקאי ('טרקטורון מעופף' ותודה לאשר ברוכי שהטיס אותי), צילום: עוזי פז

כך נראה חופה של שמורת הבונים מבקאי ('טרקטורון מעופף' ותודה לאשר ברוכי שהטיס אותי)

חול, כורכר וצדפים

בעבר התנשא רכס כורכר לא גבוה לכל אורכה של השמורה. מורדותיו נשקו לים, והגלים, כדרכם של גלים, הסתערו עליו שוב ושוב. הם ממשיכים בכך גם היום. והרכס הולך ונסוג אט אט.

גלים מתנפצים בחוף הבונים, צילום: עוזי פז

במקומות בהם הרכס כוסח נותרו טבלאות שטוחות, שגובהן כגובה הממוצע של פני הים. הגלים שוטפים במלוא עצמתם מעל פניהן, אך כמעט ואינם מורגשים מתחת לכרבולת המפץ שלהם, כפי שיודע כל ילד הממהר לצלול מפני הגל המתקרב.  כך נותרו הטבלאות שהמהדרין קוראים להן "טבלאות גידוד". על פניהן עולם חי מגוון ועשיר. אצות, רכיבות, סרטנים ודגים אחדים. חגיגה אמיתית ללומדי הביולוגיה.

גל 'מלטף' את טבלת הגידוד בחוף הבונים, צילום: עוזי פז

קו קשתי דמיוני מהרכס משמאל ועד לקצה טבלת הגידוד מימין ימחיש כיצד נראה הרכס טרם הסתערו עליו גלי הים.

בעבר היה ממערב לרכס זה רכס נוסף. רובו שקע בים. רק פסגותיו הגבוהות נישאות כיום מעל לפני המים. אלה הם האיים שמדרום לשמורה: אי היונים (מול מעגן מיכאל), אי דור ואי שחפית. כולם שמורות טבע סגורות. שחפיות ים מקננות עליהם, על פני הקרקע, וכל הטרדה עלולה לחסל דור שלם של אפרוחים.

הצפוני בסדרת האיים בחוף הכרמל הוא אי שחפית (בצילום ניתן להבחין בטבלת הגידוד החוגרת את האי. ועוד תודה לברוכי אשר על הטיסה), צילום: עוזי פז

שחפית מאכילה את אפרוחה, צילום: עוזי פז

בעבר הרחוק יותר היו כאן דיונות חול. פניה התאבנו אט אט, שכבה אחר שכבה, כשתמיסות גירניות חדרו לבין גרגירי החול שעל פני השטח, והדביקו אותם זה לזה. מקור הגיר הוא מקונכיותיהם של בעלי חיים ימיים שנפלטו לחוף. כך נוצר בהדרגה הכורכר – סלע פריך, האופייני בעיקר לאגן המזרחי של הים התיכון, מתורכיה ועד סיני.

הכורכר שימש בימי קדם לבניה. עדות לכך הן מחצבות אחדות הפעורות לאורך השמורה. כשמתבוננים בקירותיהן מסתבר כי הכורכר אכן אינו גוש סלע אחיד אלא בנוי שכבות דקות, זו מעל זו. לעיתים הן מקבילות זו לזו, לעיתים מצטלבות. כיוונן מעיד על שינוים שחלו בפני הדיונה, כתוצאה משינויים שחלו בכיווני הרוחות, בימים שאלה עוד היו דיונות חול.

פני הכורכר שנחשפו במחצבה קדומה. כל שכבה מציינת את פני הדיונות הקדומות טרום התאבנותן, צילום: עוזי פז

במקומות אחדים גלי הים פרצו את "קו ההגנה" של רכס הכורכר. הם חדרו  לנקודות התורפה שבו, מקומות בהם הסלע רך יותר, ויצרו לאורכו מפרצונים קטנים, חצבו ברכות נסתרות, ועיצבו פסלים סביבתיים ושוניות. כך מתקבל קו חוף מתעקל ומתפתל.

הרכס נסוג, מי הים פרצו פנימה ונוצר מפרץ קטן, צילום: עוזי פז

לעיתים הגלים חודרים לקרביו של הסלע. הם יוצרים אז בריכות חבויות, כמו זו, צילום: עוזי פז

בשעתו קראנו לה "מרחץ קליאופטרה" (מקומה של בריכה זו בדרום השמורה והיא נסתרת מהשביל המסומן).  במקרים בהם אירעו זיהומי נפט, תופעה שהייתה שכיחה למדי עד סוף שנות ה-80 של המאה ה-20. מדי פעם הסלעים המקיפים את הבריכה התכסו בשכבה שחורה ודוחה. אולם אירוע הזיהום החמור ביותר פקד את חופי ישראל ב"זפת בסערה", אירוע שהתרחש בפברואר 2021. שנה תמימה נלחמו פקחי הרשות, בעזרת מתנדבים ופועלים רבים, להשיב את החוף לקדמותו.

מערה מפורסמת יותר בשמורה, ואף נגישה יותר, ממש בשולי השביל המסומן, ולא רחוקה ממגרש החנייה, היא- "המערה הכחולה". כדי למנוע אכזבות – אל תחשבו על קאפרי… ובכל זאת נחמדה.

"המערה הכחולה", צילום: עוזי פז

דרורים משתמשים בנקיקיה כמקומות קינון, צילום: עוזי פז

המים גם גלפו בסלע צורות מצורות שונות. תרצו? כנו אותם פסלים סביבתיים. איש ואיש יראה בהם, כיד דמיונו, יצורים כאלה ואחרים.

האם ראוי לכנות 'פסל' זה, המניף את ראשו מעל לגלי הים, ספינקס?, צילום: עוזי פז

והאם הפסל הבא הוא 'דרקון'  הפוסע לאורך החוף?, צילום: עוזי פז

בשמורת חוף-הבונים יש לא רק כורכר. יש בה גם מפרצים חוליים אחדים.

אחד מהחופים החוליים בחוף הבונים, צילום: עוזי פז

במפרצים אלה מתרחשת לעיתים, רחוקות למדי יש להודות, הטלה של צבי הים. בשנות ה-30-20 של המאה הקודמת צדו אותם בהמונים. הן יוצאו לאיטליה ולצרפת להכנת מרק צבים-צח. אלה היו דרישותיהם הקולינריות של אניני הטעם במסעדות ברומא ובפריז. וכך צבי הים כמעט והושמדו באגן המזרחי של הים התיכון. רשות הטבע והגנים משקיעה בשנים האחרונות מאמצים רבים לעודד את רבייתם. הפעילות המרכזית מתבטאת  באיתור העליות הליליות של הנקבות, על מנת להטיל את ביציהן בחול. משאותר הקן לחפור בו ולהעתיק את הביצים ל"חוות הדגרה", שם הן מוגנות משועלים, תנים וכלבים משוטטים.

צב ים במרכז להצלת צבי-ים, צילום: עוזי פז

אתר קיני צבי הים, צילום: עוזי פז

אחד ממפרציה של שמורת חוף-הבונים מכונה "חוף הצדפים". לא לשווא. רבבות קונכיות, פליטת גלי הים הצטברו בו וגם בחופים אחדים. הנפוצה שבהן נקראת נעמית מצויה. היו ימים שהיו כאן ערמות ערמות שלהן. כולן שרידים של אוכלוסייה שפעם הייתה שכיחה ונפוצה וכנראה נכחדה מהעולם.

צבר של קונכיות של נעמית מצויה, צילום: עוזי פז

בעבר הלא רחוק ערמות הקונכיות בחוף היו הרבה יותר גדולות. מסתבר כי המעטפת של הצדפות היא מקור חשוב של סידן. זה דרוש לחיזוק עצמות השלד של בעלי החיים. תרנגולות זקוקות לסידן רב במזונן גם להבטיח שקליפת ביציהן לא תהיה דקה מדי. ה"סוד" הזה היה ידוע לראשוני קיבוץ נחשולים הם הקימו מגרסה לריסוק הצדפות, ששמשו כתוספת סידן בתערובת לתרנגולות. זה ההסבר לשרידי קירות הבטון המזוין בדרום השמורה. היו ימים שהמגרסה פעלה כאן שתי משמרות ביממה. בארכיון קיבוץ נחשולים כתוב: זה היה כסף מזומן לגזבר".  

קונכיות, צילום: עוזי פז

בין קונכיות הנעמית מצויות לעיתים גם קונכיות אחרות. אטרקטיביות יותר.

זו הזדמנות להזכיר כי כל הקונכיות, כולן, הן "ערכי טבע מוגנים". אסור לאסוף מהן ולו גם קונכייה אחת, לא לילד ולא לסבתא.

ימי חורף

בימי החורף מתעצם ה'דו-קרב' בין הגלים לכורכר, צילום: עוזי פז

מראה זה מזכיר את אחד משיריו של שאול טשרניחובסקי, הכותב כי כאשר:

"תֶּאֱבַל נַפְשִׁי, וּפְצָעַי יִזְעָקוּ.
תִּקְווֹתַי תִּבֹּלְנָה כַּשּׁוֹשָׁן בַּסְּתָו
אָנוּדָה לִמְקוֹם שָׁם מִשְׁבָּרִים יִנְאָקוּ…

אָז בּשְׁתִּי מִגַּלִּים הָרָבִים בַּסְּלָעִים;
שֶׁהֵמָּה, בְּהִתְמוֹלְלָם, שָׁבִים לִרְגָעִים
וְטוּר מִטּוּר יָרוּם, גַּל יִגְבַּר מִגָּל…

שחף משתעשע בין הגלים לרוח, צילום: עוזי פז

ריצ'ארד בך כתב: "יותר מכל דבר אחר אהב ג'ונתן ליווינגסטון השחף לעוף.

שחפים רבים חורפים בארץ. רבים מהם לאורך חוף הים. השכיחים ביניהם  הם שחף האגמים (בסערה) ושחף ארמני במנוחה על חוף חולי.

בימי החורף מתווספים כאן עוד אורחים, צילום: עוזי פז

השחפים בלבן ואילו הקורמורנים בשחור. הם סיימו את סעודת הדגים שלהם בים ועתה נחים על טבלאות הגידוד שבשמורה ומעכלים את שהעלו במקורם., צילום: עוזי פז

לא רק הסלעים והשחפים נאבקים ברוחות החורף ורסס המלח הנישא עימן. גם השיחים הרב-שנתיים לוקחים חלק במאבק זה. התוצאה –הצמחים נראים כמו לאחר תספורת צבאית. זה בולט במיוחד באלת המסטיק.

אלת מסטיק 'מגולחת' על ידי הרוח ורסס המלח, צילום: עוזי פז

 אודם הצבעוני וצחור החבצלת

ויש גם פרחים לאורכה של השמורה.

מפתיע במיוחד הוא אודם הצבעונים. וגודש כזה? בקרבה כזו לים? בתחום חגורת-הרסס המלוח המגיע מהגלים? לולא ראיתי, וגם צילמתי, אולי לא הייתי מאמין. אבל –  לך תתווכח עם עובדות.

צבעונים בשמורת הבונים, צילום: עוזי פז

הראית איזה יופי?

באתרים אחרים בשמורה ליד הצבעונים חגיגת-צבע רבתי., צילום: עוזי פז

פריחתו של קחוון החוף נמהלת בסגול-ורדרד של תלתן בלנש. תלתן זה צומח בארץ רק לאורך רצועת החוף. הוא מצוי בחופי הגליל המערבי אך מהם ודרומה נדיר מאד. ואילו כאן – שכיח למדי. תלתן זה נקרא על שמו של חוקר צרפתי הזה, שסייר פעמים רבות בלבנט במחצית המאה ה-19 וארבעה צמחים שונים בארץ נקראים על שמו.

עוד צמח של חוף הים, ואף הוא נדיר למדי היא הפרגה הצהובה. אל תחפשו אותה על הכורכר. היא צומחת במפרצים  עם רסק צדפים. יתר על כן – חפצתם ביקרה? עליכם להשכים קום. היא פורחת עם הזריחה גם זה מתרחש בעיקר בין אפריל למאי. אחרי מועד זה נותר רק המאסף.

שיח פרגה במלוא פריחתו בבוקר המוקדם. עוד שלוש-ארבע שעות והפריחה הייתה כלא הייתה, צילום: עוזי פז

הפרגה אינה הצמח היחיד בחוף הים שפרחיו נפתחים עם בוקר ו"חיי-המדף" שלו כה קצרים. כזו גם לפופית החוף. רקמותיו של הפרח עדינות ורסס המלח המגיע עם הבריזה מהים, צורב אותן. הבריזה מתחילה שעות מעטות לאחר הזריחה. אז נובלים גם פרחי הלפופית. כך הם נמנעים מצריבת רסס המלח הנישא ברוח.

לפופית החוף – צמח של חולות הים, צילום: עוזי פז

בחולות החוף נוכל לפגוש גם את סביון יפו. לעלים יש את הצבע האפור. הוא בולט, בין השאר, בגבעולי הפרגה, בעלי חבצלת החוף ומיוחד בעלי הקריתמון.

בקרבת הים, אזור המוכה ברסס של מלח,  הצמחים זקוקים להגנה מצריבותיו. בצמחים התפתחו לשם לכך אמצעים אחדים. שעווה היא אחד מהם, כמוה "פוליש ואקס" לרכב. טיפות רסס המלח מתכדרות על פני העלים ונושרות. השעווה שמקנה לעלים את הצבע האפור. הוא בולט, בין השאר, בגבעולי הפרגה, בעלי חבצלת החוף ומיוחד בעלי הקריתמון.

עליו של הקריתמון הימי מכוסים בשעווה המקנה להם צבע אפרפר, צילום: עוזי פז

עלי הקריתמון מכילים הרבה ויטמין  C. יורדי-הים בכירו את יתרונותיו כבר בימי קדם ולקחו אותם במסעותיהם כדי לשמור על בריאות החניכיים. בימי הביניים יוחסו לו תכונות רפואיות שונות וביניהן פרור אבנים בכליות ובמרה. גם האמינו שהעלים מסייעים בבעיות עיכול ובמחלות פנימיות.

יש הממליצים להוסיפו לסלט. טעם העלים משתבח עם בישולם ומזכירים פטרוזיליה. חרף מגוון תכונותיו נזכיר  – בשמורות הטבע אסור לקטוף ולו גם עלה אחד ויש להימנע מלבחון  את תכונותיו הרפואיות של הקריתמון.

קריתמון בסוף הקיץ, צילום: עוזי פז

לקראת סוף הקיץ הקריתמון תורם את חלקו למעגל הפריחה.

שיא פריחתו במקביל לפריחת חבצלת החוף.

חבצלת החוף, צילום: עוזי פז

מסתבר כי צחור החבצלת וגם המים והרוח נמצאים גם כאן, ולא רק בחוף אכזיב.

ילדה בשקיעה בחוף הבונים, צילום: עוזי פז

האם לילדות כמוה יישאר חוף פתוח וחופשי לשעשועים בחול?

ולסיום הצעה מתודית: עדיף לטייל בחוף זה, כמו גם בשבילים אחרים לארוך הארץ מתל דור, היינו מדרום, אל שמורת טבע חוף דור הבונים. השמש תהיה בגב והמים לא ירצדו בבוהק. כך תוכלו ליהנות יותר מהנוף.

דייגים, צילום: עוזי פז

גם דייגים בחכות מצאו את טבלאות הגידוד כמקום מתאים לנסות ממנו את מזלם.

טבלאות גידוד בחוף הבונים, צילום: עוזי פז